תעשיות רדימיקס ישראל בע"מ ואח' נ' גילעם מזרחי ואח'

החלטה

מחלוקת התגלעה בין הנאמנת לנכסי החייב גילעם מזרחי, לבין עו"ד יאנה ברויטמן (להלן: "המשיבה"). עיקר המחלוקת נעוץ בשעבוד אשר הומחה בחלקו למשיבה, ואשר חל על מניות חברת מיכל חולון בע"מ. הנאמנת עותרת לביטול זכותה של המשיבה כנושה מובטחת, וזאת מתוקף סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, וכן טענות קשות אודות קונספירציה בין המשיבה, החייב וגורמים נוספים, להברחת כספי החייבת. המשיבה, מצידה, עותרת להמשיך בהליכי מימוש.

עיינתי בטענות הצדדים כמו גם נערך דיון בבקשה, במסגרתו הסכימו הצדדים להכרעה בהתאם לחומר המצוי בתיק.

עניין לנו בפרשיה שתחילתה בשנת 1988, בעת שהתעוררה מחלוקת בין בנק לאומי (להלן: "הבנק") לבין קבוצת חברות שבבעלות החייב, וזאת כאשר הבנק טען לחוב גבוה ביותר כלפיו, ואילו החייב טען טענות קשות כנגד הבנק. הושגה הסכמה חלקית בין הצדדים, במסגרתה נמכר נכס בידי עורכי הדין אברהם קשלס, וסך של 1.3 מיליון דולר הועבר לבנק. על יתרת המחלוקת, התנהלה בוררות שארכה שנים, במהלכה הוחלף הבורר באחר, אולם הכרעה סופית לא ניתנה; הסכסוך הועבר לבית המשפט המחוזי, ואף שם התארכו ההליכים על פני שנים.
בשנת 2003, לאור המלצותיה של כב' השופטת לבהר-שרון, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הבנק ויתר הלכה למעשה על טענותיו לחוב בדרך הבאה: החוב שנותר לטובת הבנק הועמד בהסכמה על סך של 1.6 מיליון ₪, ואילו הבנק עצמו התחייב לשלם סכום זהה כשכר-טרחה לעורכי הדין שפעלו מטעם החייב במסגרת השנים הרבות בהן התנהל הסכסוך – עו"ד פישלר ועו"ד קשלס. בית המשפט אישר את ההסכמות ונתן להן תוקף פסק-דין ביולי אותה שנה (2003).
כך, באה לעולם למעשה המחאת השעבוד בו אחז הבנק על המניות של החייב נשוא המחלוקת, כאשר השעבוד הומחה תחילה לשני עורכי הדין; ואילו מאוחר יותר, בשנת 2009 נמכר חלקו של השעבוד מעו"ד קשלס לעו"ד ברויטמן, היא המשיבה בהליך שבפני.

מכאן הלכה למעשה הבקשה שבפני; במסגרת הבקשה, מעלה הנאמנת טענות קשות ביותר כנגד עו"ד ברויטמן, וכן כנגד עורכי הדין האחרים המעורבים בעניין; טוענת לקנוניה להברחת נכסי החייב, לפסלות של השעבודים, להמחאה שאינה תקפה מסיבות שונות, וכן לשיהוי תמוה מצד הצדדים האחרים להליך, אשר מגבירים לשיטתה את החשד כי מדובר ב"עסקה סיבובית". כמו כן, מבקשת הנאמנת להסתמך על פסק דין שניתן ביום 22.10.12 בידי כב' השופטת קרת; השופטת קרת, דחתה תביעה של עו"ד ברויטמן ואדם נוסף בשם דוד אזולאי, להצהיר על בעלותם ב-50% ממניותיה של חברה אחרת שהיו שייכות לחייב, חברת אבנית בית חרושת למרצפות וחומרי בניין בע"מ. זאת, בהתאם לזכרון דברים שנערך ביום 3.10.05 בין עו"ד ברויטמן, מר אזולאי והחייב.
בפסק-דינה המפורט, דחתה כב' השופטת קרת את טענות התובעים, כי שילמו לחייב במזומן עבור המניות, וקבעה בפועל כי אמינות טענותיהם נמוכה, ובפועל ההסכם פיקטיבי, ומכסה על קשרים בעייתיים בינם לבין החייב.
בזאת, מבקשת הנאמנה לתמוך את טענתה, כי המשיבה היא "מכבסת כספים" (כך לשיטת הנאמנה) של החייב, והיא מסייעת לו במעשים פסולים, כולל בהברחות נכסיו מפני הנושים.

אלא מאי? במלוא הכבוד הראוי, הרי שאף אם לצורך הדיון אקבל את טענתה של הנאמנת כי אכן קיים קשר פסול בין החייב לעו"ד ברויטמן, והיא פועלת למעשה בשמו או בשיתוף פעולה נסתר עימו, אין בכך בכדי לקבל בהכרח את טענותיה נשוא הבקשה הנוכחית, העוסקות במניות של חברה אחרת ובמערכת עובדתית אחרת. לעניין זה, אין צורך להכביר מילים, כי אף אם בפני בית המשפט מתייצב בעל דין אשר כבר הורשע בעבירות חמורות בתיק אחר, אמינותו נמוכה וקשריו עם הנתבעים או הנאשמים ידועים, אין בכך בהכרח בכדי לאפשר קבלה אוטומטית, או כמעט אוטומטית, של כל תביעה המופנית כלפיו; ובוודאי שאין בכך פטור לתובע מלהוכיח כדבעי את יסודות התביעה.

בעניין זה, לצערי, הרי שטענות הנאמנת הינן מרחיקות לכת; ולא רק מבחינה זו, כי כדי שאכן תתקיים כאן הענקה או עסקה סיבובית, לא די בשיתוף הפעולה בין עו"ד ברוייטמן לחייב, אף אם זה היה מוכח כדבעי ובאורח הנעלה על כל ספק. לשם כך, לא די היה אף בשרבובו של עו"ד קשלס לתוך אותו שיתוף פעולה פסול (כאשר הוא עצמו אינו צד להליך במסגרתו ניתנו קביעותיה הקשות של כב' השופטת קרת כנגד עו"ד ברייטמן ומר אזולאי); אלא, שעל הנאמנת היה להרחיק עד כדי הפיכת בנק לאומי (!) עצמו לכמעט "שותף לדבר עבירה" של החייב, אשר סייע לו ביודעין או בעצימת עיניים באותה עסקה סיבובית.
טיעון זה, במלוא הכבוד הראוי, רחוק מלהיות מובן מאליו; נהפוך הוא. מן המסכת העובדתית עולה, כי לא רק שבנק לאומי והחייב לא פעלו בצוותא חדא, אלא שניטש ביניהם סכסוך ארוך במשך שנים, אשר עבר דרך בוררות שלא הסתיימה כראוי, ומשם עבר להידון בבית המשפט. די לראות את היקפו של הסכסוך, הזמן והמשאבים שהשקיעו הצדדים בבוררות, כדי להראות היטב, כי אין מדובר בסכסוך פיקטיבי או תביעה פיקטיבית, אלא בסכסוך אמיתי, שנדון במשך שנים טרם שהוכרע בפשרה.
זאת ועוד; עיון בפשרה מלמד הלכה למעשה, כי הבנק ויתר הלכה למעשה על טענותיו ליתרת חוב של החייב, מעבר לסך ה-1.3 מיליון דולר שנפרע בראשית ההליכים. בעניין זה, אין נפקא מינא אם הדבר נעשה במפורש, או שמא בדרך עקיפה שחסכה מן הבנק את "הגלולה המרה" של הודאה בצדקת הצד שכנגד (כך היה מודה למעשה, כי ניהל כנגד החייב הליכים רבים וארוכים לחינם). תחת זאת, נקבע בפשרה כי החייב "חב" לבנק סך של 1.6 מיליון ש"ח, סכום אשר הינו זהה, ולא במקרה, לשכר-הטרחה המוסכם של שני עורכי הדין.

לשיטתי, הרי יתכן וניתן לטעון כי מדובר בניסוחים פתלתלים המכסים על העובדה, כי הבנק ויתר למעשה על יתרת החוב, וזאת כמובן בלא להודות בצדקת טענות החייב כלפיו.

עם זאת, הענקה פסולה או סיוע לחייב לחמוק מנושים אחרים – אין. המהלך שבפני נועד, כך נראה, לאפשר לבנק "לסגת בכבוד" מהזירה, תוך הבטחת שכר-טרחתם של עורכי הדין שיצגו את החייב, וגיבויו בשיעבוד בו החזיק הבנק (ואין מחלוקת כי שעבוד זה היה תקף בזמנו) על המניות נשוא הסכסוך.
יוצא, כי "נסובב את הדבר כאשר נסובב", הרי שאין התוצאה מסייעת לנאמנת.

א.אם נתייחס לדבר כפשוטו: קרי, הבנק ממחה זכות בה אחז קודם כלפי החייב לעורכי הדין שייצגו את החייב, הרי שהבנק היה ונותר סולבנטי, ורשאי להעביר זכויות מזכויותיו כראות עיניו; ואילו השעבוד המקורי ששעבד החייב את המניות לטובת הבנק נעשה שנים ארוכות קודם לכן, והוא היה, ונותר, "חסין" מפגיעתו הרעה של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.

ב.לעומת זאת, אין התוצאה משתנה אף אם נפרש את העסקה ככזו שמהותה העברת זכויות מהחייב אל עורכי הדין שלו, ולשם כך נלך כברת דרך לכיוון הנאמנת, ונניח כי הפשרה איפסה את החוב לבנק, ולכן לא היה לשעבוד המקורי חוב שמצדיק את המשך קיומו. אף בפרשנות זו, שהיא הפרשנות המטיבה ביותר עם הנאמנת, הרי מדובר בתשלום שכר-טרחה לעורכי-דין על יצוג של שנים ארוכות בפרשיה מסובכת, אשר הניבה לטובת החייב תוצאות נאות למדי – ויתור של הבנק התובע על חלק ניכר מאד מהחוב, ולמעשה על מלוא התביעה מעבר לסך הראשוני ששולם לו עם תחילת ההליכים. תשלום זה נעשה שנים ארוכות טרם ראשיתה של פשיטת הרגל, ולמעשה סמוך למדי לגבול עשר השנים שמעבר לו אין עוד תחולה לסעיף 96 לפקודה. בעניין זה, אין לי אלא להזכיר בקצרה את הקביעה בפסיקה, לפיה ככל שההענקה נשוא התביעה לפי סעיף 96(ב) מתרחקת מ"הגבול העליון" של השנתיים (מתחת להן חלה הבטלות המוחלטת נשוא סעיף 96(א)), ומתקרב ל"גבול התחתון" של עשר השנים, מעבר לו לא ניתן לבטל הענקה כלל, כך הולך וגובר הנטל המוטל על בעל התפקיד המבקש את ביטול ההענקה (לעניין זה, ראה בין היתר פש"ר 1013/98 בשא 64204/99 בלייר נ' ליניבקר).

בעניין זה, לצערי, הרי מעבר לשימוש חוזר ונשנה בביטויים קשים אודות חוסר תום-לב, הרי שהתשתית שהציבה הנאמנת בנקודה זו הינה לקונית ומעטה ביותר, וזאת בלשון המעטה. בעניין זה די אם אעיר, כי טענות כלפי התנהלותה של עו"ד בריטמן וקשריה עם החייב לחוד. והאשמה כנגד עורכי הדין שיצגו את החייב בבוררות לחוד, מה גם כי על-פניו אכן העניקו לחייב שירות משפטי של שנים ארוכות בפרשיה עובדתית ומשפטית מורכבת ביותר, ואף הועילו בעקיפין לנושיו על-ידי תרומתם לתוצאה – צמצום משמעותי ביותר בתביעתה על סך מליונים רבים שהגיש הבנק.